פסק-דין בתיק ת"ק 008618/02

1.         המחלוקת שבין הצדדים בתיק זה מתמקדת בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובע בגין תאונה שארעה ביום 20/4/02 ( להלן "התאונה") ושנגרמה באחריותם הבלעדית של הנתבעים. התביעה הוגשה כנגד הנהג, בעל הרכב ומבטחתם מנורה חברה לביטוח בע"מ(להלן: "מנורה").

            התובע הגיש תביעה ע"ס 16,581 ש"ח וזאת לאחר שמנורה שלמה לו סך של 14,402 ש"ח כסכום שאינו שנוי במחלוקת.

            שווי הרכב , עובר לתאונה , היה 52,700 ש"ח נכון למועד התאונה. עפ"י חוות דעת השמאי מטעם התובע נגרם לרכב נזק בסכום של 27,258 ש"ח , כולל מע"מ , דהיינו, נזק בשיעור של 51.72% משווי הרכב.

            התובע פנה למנורה, מיד בסמוך לאחר התאונה, וביקש לברר האם תיאות להכיר ברכב כאובדן גמור. בסופו של יום ולאחר שהתובע לא קבל ממנורה תשובה עניינית לפנייתו הוא מכר את "שרידי" הרכב , טרם תיקונו וקבל תמורתו סך של 21,500 ש"ח.

2.         התובע טוען כי יש לפצותו בגין מלוא ההפרש שבין שווי הרכב לבין התמורה שהתקבלה ואילו לטענת מנורה יש לפצותו בגין הנזק בלא מע"מ.

            לו התובע היה מתקן את רכבו, ממציא חוות דעת שמאי בגין ירידת הערך שנגרמה לרכב בגין התאונה ואח"כ מוכר את הרכב - הוא היה זכאי לפיצוי בגין מלוא התשלום שנשא בו ובנוסף, פיצוי בגין ירידת  הערך שנגרמה לרכב, אם וככל שקיימת התאמה בינה לבין התמורה שקבל בגין מכירת הרכב.

            התובע לא פעל באופן זה ונשאלת השאלה הנכבדה באיזה אופן יש לחשב את הפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע.

            לשיטת התובע, יש לפצותו בגין כל הנזק שנגרם, לרבות הנזק שצפוי היה להתגלות במהלך תיקון הרכב וכן בגין ההפסדים  שנגרמו לו בגין מכירת הרכב  וההוצאות ובטול הזמן שנדרשו לטיפול במכירת הרכב.

            לשיטת מנורה יש לפצות את התובע אך ורק בגין עלות התיקון ללא מע"מ .

            לכאורה, יש לאמץ במלואה את עמדת מנורה .

             כאן עולה השאלה מדוע המזיק צריך להנות מעובדת אי תיקון  הרכב?

             לו היה הרכב מתוקן על ידי התובע היה על מנורה  לשאת גם בסכום המע"מ. מאחר והרכב לא תוקן ע"י התובע - על הקונה לתקנו ולשם כך עליו לשאת בעלות התיקון כולל מע"מ ומשום כך הוא  קזז משווי הרכב את מלוא עלות התיקון כולל מע"מ ולא רק את עלות התיקון ללא מע"מ.

             מכאן כי התובע קבל מהקונה סכום נמוך יותר עבור שווי "השרידים" וזאת  בסכום המקביל , לפחות,  לסכום המע"מ .

            לו התובע היה ממשיך להחזיק בשרידים בלא למוכרם והיה תובע פיצוי , טרם תיקון הרכב, היה מקום לפצותו בגין עלות התיקון בלא מע"מ. בנוסף, היה מקום לשקול לאפשר לו, תוך זמן סביר, לתקן את הרכב , להציג ראיות על עלות התיקון ותשלום המע"מ - וכנגד זאת לזכותו גם בגין סכום המע"מ.

            מקרה זה שונה מהמקרה נשוא התביעה דנן שכן התובע מכר את השרידים ומשכך לא ניתן ליישם הפיצוי באופן זה .

            ההבדל שבין שני המקרים הוא שמביאני למסקנה כי יש לפצות את התובע בגין מלוא עלות התיקון, כולל מע"מ.

            למסקנה זו הגעתי גם לאחר שבחנתי על כף המאזניים את כל אחת מהשיטות הנוגדות ושקלתי מיהו הצד שעלול להינזק  יותר מהעדפת אחת השיטות על פני השיטה הנוגדת לה.

            פיצוי בלא מע"מ היה גורם לכך שהמזיק, במקרה זה מנורה, תשלם פיצוי נמוך יותר מסכום הנזק בפועל  לו היה הרכב מתוקן. מצבה של מנורה לא הורע בעקבות מכירת השרידים טרם תיקונם  שכן באם הרכב היה מתוקן מנורה ממלא הייתה נושאת במלוא הנזק כולל מע"מ. הניזוק, לעומתה, יינזק בסכום השווה לסכום המע"מ ועל כן אין כל מקום לכך.

            מטרת דיני הנזיקין הנה השבת המצב לקדמותו ובאימוץ שיטת התובע יש כדי למלא אחר מטרה זאת. אימוץ שיטת מנורה יגרום לחסרון לתובע .